כוכבת הבמה היהודית אטל קובנסקי

תסריט הסרט. מאושר ע"י השחקנית עצמה

כתובת באינטרנט:

http://youtu.be/PeXHpqseRHU

 

חייה על הבמה התחילו בסתיו 1940 בסימטה שקטה בעיר מוסקבה בחצר הקטנה של בית הספר לבמה ליד התיאטרון היהודי בניהולו של גאון הבמה סולומון מיכואלס. הוא שאל :

"בת כמה את?" והיא התחמקה מהתשובה: "בקרוב אני מקבלת תעודת זעות". מאז ועד היום האחרון שבו נסגרו דלתות של התיאטרון, 29 בדצמבר 1949, כל הזמן שקיים התיאטרון הזה, בכל כוחה היא הייתה בתוכו. וזה למרות שגדולי הבימאים הזמינו אותה

לעבוד אצלם, היא הביעה נאמנות לבמה שבה היא נולדה כשחקנית.

היא הייתה מאוד טבעית בתפקידה הראשון רייזל בהצגה ע"פ שלום עליכם "נדודי כוכבים". עד כדי כך שאפילו אנשים שלא הבינו אידיש קלטו את תפקידה היטב.

כאשר מיכואלס נשלח לארצות הברית לגייס כספים ותמיכה של יהודים עבור ברית המועצות. הוא אמר על קובנסקעיה שיש לנו סטודנטית צעירה. אנחנו בחרנו בה לתפקיד ראשי שהיא רק בת 16 ואנחנו לא טעינו.

אטל נולדה בבית יהודי בעיירה דיאטלובו שבבלורוס, סיימה בית ספר בעיר גרודנו והגיעה

לבירת המדינה (מוסקבה) לכבוש אותה. היא התקבלה לבית ספר לבמה ליד התיאטרון היהודי בניהולו של מיכואלס. שנים רבות לאחר מכן היא אמרה: "התקבלתי לתיאטרון של גאונים". תשעה שנים עד סגירתו התיאטרון. הדמויות היו: אחרי תפקיד הראשון רייזל, תפקידים בהצגות: "חסענע געחאט","פריילעכס", " אוושת יער" ועוד... היו תפקידים משניים, אבל כל אחד היה יקר ערך.

ב- 29 לדצמבר 1949 התיאטרון נסגר שנתיים אחרי שנהרג סולומון מיכאואלס ע"י

עוזריו של סטלין וזו הייתה מכה קשה לאטל, הרי מיכואלס היה בשבילה הכל בחייה.

בעוד מספר ימים הזמין את אטל לתיאטרון שלו הבמאי המפורסם המוסקבאי יורי

זבדסקי, שמאוד העריך את קובנסקי שהיא שיחקה בתיאטרון של מיכואלס. בתיאטרון ע"ש

עיריית מוסקבה ("מוסובאתה") קובנסקי עבדה עשרים ושלוש שנים ושיחקה תפקידים ראשים : שקספיר, לרמונטוב וכדומה. עם חברים מצוינים שמחלק מהם הייתה בקשר עשרות שנים.

בשנת 1972 היא ובעלה המלחין לב קוגן עולים לישראל. אין צורך להדגיש עד כמה היה קשה לקובנסקי לעזוב התיאטרון שבו היא עבדה שנים רבות. ללמוד הכל מחדש, אולפן עברית, האם ניתן להתגבר על הקשיים בגיל ארבעים פלוס. אבל רק בישראל היא הייתה יכולה לממש את חלומותיה: התיאטרון היהודי.

בישראל היא התקבלה לתיאטרון הלאומי "הבימה", אותו תיאטרון שבזמנו היה מאוד קרוב

לתיאטרון שלה, הדרכים של שני תיאטראות התפצלו בשנת 1928, כאשר "הבימה" עזבה

את ברית המועצות והתייצבה בישראל. המנהל האומנותי של "הבימה" שמעון פינקל קיבל

את קובנסקי בברכה. הוא הכיר את משפחתה ובשלב ההכרות עם הבמה החדשה זה היה מאוד חשוב לה.

14 שנים היא שיחקה בתיאטרון "הבימה". היו תפקידים שונים בהצגות "דוד ווניה",

"עץ גוייבה", מעבר להצגות בתיאטרון היא הכינה תוכניות זמר עם בעלה והם עשו מסעות סביב כדור הארץ עד אוסטרליה. שירים בעברית, אידיש. היה רפרטואר רחב.

בקולנוע היא דיברה בכמה שפות: רוסית, עברית, פולונית, אפילו גרוזינית. זה קרה

בסרט של במאי קוצשבילי "חתונה מאוחרת". קובנסקי אמרה: "הצלחתי לתפוס את המנגינה של השפה הגרוזינית...". יש לה חוש נדיר בקליטת השפות. עבודתה בקולנוע

התחילה בברית המועצות בסרט של הבמאי ניקולאי פיגורובסקי שהיא שיחקה את תפקיד

המורה יהודיה שנהרגה עם כל משפחתה בעת פלישת הנאצים במלחמת השנייה.

אבל התפקיד החשוב ביותר בקולנוע היה בשבילה בשנת 2007 בזמן שבעלה היה בבית חולים והיא השתתפה בסרט "אימה של וולנטינה" של הבמאי אריק ליובצקי. בתפקיד של אישה ששרדה את השואה ועלתה ארצה בניל מבוגר. להשתתף בסרט זה היה מאוד חשוב בשבילה כי היא איבדה בשואה מאה שלושים ושישה בני משפחה.

בשנת 1988 כאשר בתל אביב נוסד תיאטרון "אידישפיל", מייסד התיאטרון שמואל עצמון הזמין את קובנסקי להצטרף לתיאטרון החדש והיא ענתה בחיוב. גם שם היא שיחקה מספר תפקידים.

חלפו ששים וחמש שנים מאז שנסגר התיאטרון הראשון שלה , תיאטרון בניהולו של סולומון מיכואלס. וכל השנים זכרה אטל את הצעדים הראשונים על הבמה, את מורי דרך שלה סולומון מיכואלס ובנימין זוסקין ששנייהם נרצחו ע"י השלטון הסובייטי. הרגשת קירבה אליהם חיזק אותה לאורך כל הדרך הארוכה במשך 65 שנים.

 

יעקב יובנוביץ yakoviov@gmail.com